לפני כמה חודשים, זמן קצר לאחר שחוה קרניאל הלכה לעולמה בשיבה טובה בגיל 97, פנו בני משפחתה ליד אליעזר עם בקשה מיוחדת: הם רצו להגיע יחד – הילדים, הנכדים והנינים – ולהנציח את זכרה בדרך שהיא הייתה אוהבת יותר מכל: לארוז מזון למשפחות נזקקות.
הבקשה הזו ריגשה אותנו. אבל כדי להבין למה דווקא זו הייתה הדרך שבחרו, צריך לחזור כמה שנים אחורה. אל המרפסת של חוה.
פעם בחודש, המרפסת של חוה בירושלים הייתה משנה את פניה.
לאט־לאט היו מצטברים בה ארגזים ושקיות: שמן, אורז, פסטה, שימורים ומוצרי יסוד נוספים. מי שהיה מגיע לביתה באותם ימים, היה מתקשה להבין איך מרפסת קטנה הופכת למחסן של ממש. אבל עבור חוה, זו לא הייתה מרפסת, זו הייתה תחנת מעבר של חסד.
במשך שנים ארוכות היא הקימה סביב עצמה קבוצת חברות שתרמה, מדי חודש בחודשו, מצרכי מזון למשפחות נזקקות באמצעות אגודת "יד אליעזר". היא הייתה הכתובת. החברות ידעו שעל חוה אפשר לסמוך בעיניים עצומות.
ואם מישהי שכחה להביא את התרומה שלה? חוה הייתה מרימה טלפון. בעדינות, בנועם, אבל גם בנחישות. כי מבחינתה, מאחורי כל קופסת שימורים עמדו משפחות שמחכות, ואסור שארגז אחד יישאר ריק.
עם השנים, הפרויקט הזה הפך גם למשימה משפחתית. כשהחברות בחרו לתרום כסף במקום מצרכים, ילדיה של חוה היו יוצאים לקניות, ממלאים עגלות ודואגים שגם התרומות הכספיות יהפכו לארגזים מלאים ומכובדים.
כך, חודש אחרי חודש, הפכה המרפסת בביתה למחסן קטן של נתינה. והיה רגע אחד שחוה חיכתה לו במיוחד: הרגע שבו השליח של יד אליעזר היה מגיע. הוא היה מרים את הארגזים, מעמיס אותם לרכב, והמרפסת הייתה מתרוקנת, אבל הלב שלה היה מתמלא. כי מבחינתה, הארגזים האלה כבר היו בדרך למשפחות שחיכו להם.
כשסיפרנו לבני משפחתה שכיום יד אליעזר כבר אינה מחלקת ארגזי מזון, אלא מעניקה למשפחות תווי מזון ואשראי לרכישת מוצרים לפי צורכיהן, הם הבינו שהדרך השתנתה – אבל המהות נשארה בדיוק אותה מהות.
ופתאום היה אפשר לראות שהמורשת של חוה גדולה הרבה יותר מארגזי מזון.
היא הייתה הדאגה לאחר, ההתמדה, שיחת הטלפון הקטנה שמזכירה. ההבנה שיש משפחות שמחכות-ואסור להשאיר אותן בלי מענה.
המרפסת הירושלמית ההיא כבר לא מתמלאת בארגזים, אבל מה שחוה מילאה בה במשך שנים, ממשיך להתמלא גם היום.
יהי זכרה ברוך 🕯️🧡
