לא תמיד אנחנו מבינים בזמן אמת עד כמה רגע קטן יכול להיות משמעותי.
כזה היה הסיפור שלנו עם סמל ראשון שי ארווס מחטיבת גבעתי.
מדי שבוע, ביד אליעזר, היינו מכינים כמויות גדולות של אוכל לחיילים שבחזית.
ביום שישי אחד פנה אלינו שי. הוא ביקש מאיתנו לדאוג לו ולחבר’ה לקצת אוכל ולהרגשה של שבת, אחרי עוד שבוע של מנות קרב בחולות של עזה. הפנייה שלו נגעה לליבנו, וכל כך רצינו לעזור… אבל כבר היה מאוחר, וכל האוכל שבישלנו לאותה שבת כבר חולק מזמן ליחידות אחרות. נאלצנו להשיב את פניו ריקם, וביקשנו ממנו לפנות מוקדם יותר בשבת הבאה.
אבל לא הייתה שבת הבאה.
לא בשביל שי.
לא בשביל החברים שלו.
לא עוד הזדמנות בשבילנו לשלוח לו אוכל לשבת…
ביום שלישי של אותו השבוע, ב־31.10.23, נפל שי יחד עם עוד עשרה חברים מהפלוגה, באסון הנמ”ר.
מתוך הכאב הגדול הזה, מתוך האובדן הנורא, החלטנו לשלוח לשי ולמשפחתו את מה שאנחנו כן יכולים.
בשבת הבאה, עוד בתוך השבעה, בתיאום עם משפחתו של שי, הכנו אלפי ארוחות שבת לחיילים בעזה. מנות ארוזות באהבה, עם ריח של שבת ושל בית. על כל אחת מהן כתבנו הקדשה אישית לשי ולחבריו, ותפילה שכולם יחזרו הביתה בשלום.
זו הייתה הדרך שלנו להמשיך את הנתינה והאור של שי ושל החברים שלו, ולהוסיף אור מתוך החושך והכאב.
המשכנו לשמור על קשר עם משפחת ארווס הגיבורה. שלחנו להם תמונות וסרטונים של החיילים שקיבלו את האוכל, חיילים שנהנו, התחזקו וחייכו — והכול לעילוי נשמתו.
הדליקו גם אתם נר לזכרו של שי בן זהבה ורפאל. יחד נזכור אותו, ויחד נמשיך להחזיק ידיים במעגל של אהבה, נתינה ועוצמה.
