לראות את הקולות – התרשמות אישית מנופש אלמנות 2018 / משה רבי

שייכות לחיים ולפריחה

האוויר הסגרירי מחוץ למלון לא הצליח, הוא לא הצליח לקרר את האווירה שהייתה שם בלובי.

לקראת השעה 15:00 בצהריים, היה ניתן לשמוע את ההתרגשות בלובי המלון, שזה עתה נכנסו אליו 50 נשים צעירות ומבוגרות כאחת, שאיבדו את בעליהן בנסיבות שונות וטראגיות.

את שכיחת השכול, האובדן, החוסר, והחלל העצום שנשאר לכל אחת מהן שבאה. היה מישהו שהצליח, לגרום לכולן שם, פשוט לשכוח מהכל, ולהיות חלק מחיים שלווים. הקולות היו ברורים מספיק בכדי להבין, זו לא עוד קייטנת נשים, זו לא עוד אירוע מלבב שמסתיים לו תיכף ויהיה ניתן לדבר עליו בלשון עבר, אלא זו שייכות לחיים, לפריחה, לסגסוג, ולשמחה שנעלמה לה מאז הבשורה המרה של כל אחת מהן.

דואג לכל אלמנה הייתה ביתו

אני הייתי שם, אני כותב בהתרגשות אודות אנשי יד אליעזר, שלא הפסיקו לרגש אותי במהלך השבת לפני בואם של הנשים הללו. ההתרגשות האישית שלהם, גם אם זה לא הפעם הראשונה. הם הצליחו לגרום לכולנו שם לדמוע עוד לפני שראינו את בואן ביום ראשון. הם מספרים לנו את התכנית כאילו מגיעות לשם חמישים בנותיו שלו. ההם שקועים בזה. הם חיים את המצב.

מנכ"ל יד אליעזר היה אחד מהעומלים לקראת בואן של הנשים. הוא היה שם פנוי מכל עיסוקיו האישיים, את הכל שם בצד, כי כרגע מעניין אותו למה אחת הנשים המיוסרות ביטלה את בואה לנופש הלא שגרתי הזה כי לא הסתדר לה משהו.

זה מעסיק אותו, הוא חייב לארגן עוד חדר שחסר לו כי הוא הצליח לארגן עוד שתיים שיגיעו, והוא רק ממתין כבר שזה יקרה, שהצבע לחיים שלהן יחזור. "להרנין לב אלמנה", זה מה שמעניין אותו כרגע.

תכנון עד לפרטים הקטנים

כבר במוצאי שבת, הוא יושב עם הדפים, מארגן את הפרטים הקטנים, בכדי שהכל ירוץ. בין צלצול טלפון למשנהו, הוא משתף אותנו בתוכניות, וכל זה למטרה אחת, שאותן אלמנות יקבלו מחר חזרה את החיוך, את האהבה לחיים, והכי חשוב רק יחושו את המצב של ה'מחשבה', שהנה יש מישהו שחושב עליהם עד כדי.

מיותר לציין שארגון כזה מצריך מחשבה והשקעה ארוכת טווח, לדאוג לנסיעות לכל אחת, לדאוג לחדר ולשבץ לכל אחת את חברתה כרצונה. המלון הינו מלון 5 כוכבים, אבל לא זה הסוד, הסוד של הפרוייקט העצום הזה הוא: ההרגשה. לתת הרגשה לכל אחת שחיכו לה, להתרגש יחד איתה, ולהעמיד לה באופן אישי אישה שתקבל אותה, ותעביר את התחושה של המנכ"ל הלאה.

עם כל הנדיבות והאכפתיות

המשנה באבות אומרת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרהו לאנשי כנסת הגדולה". נו באמת, מה כתוב כאן? מצב של העברת מסרים? אז זהו שלא, ממש לא,  יש כאן משהו חשוב להעביר לנו, והוא: שמשה רבנו ע"ה מסר את התורה ליהושוע, ויחד איתה הוא מסר את ההתלהבות, את השייכות לתורה הלאה, עד אלינו.

במקרה שלנו, זה מה שהיה ניתן להרגיש שם בלובי החמים של קינג דיויד, את רוחב הלב, הנדיבות, התמיכה הכלכלית "בו ביום" שחולקה שם בכדי שכל אחת תרגיש שהיא גם באה לקניות בפראג, ולא רק לאירוח משכיח מחיי היום יום הכאובים. ומעל הכל, ההרגשה שאת שייכת כאן, שחיכו לך, שביקשו שתבואי, כך הרגישה כל אחת מהן, זה מה שחשתי, זה מה שראיתי.

"אחרי כל מה שעברתי, אני לא מאמינה שאני יכולה לנפוש ככה"

"תודה רבה לכם על הכל, שה' יחזיר לכם כפל כפליים" היה ניתן לשמוע כל דקה משפטים כעין אלה מפיהן. אחת מהן שיתפה אותנו: "חיכיתי לזה, כמו אוויר לנשימה. אני לא מאמינה שאחרי מה שעברתי, אני כאן. מאיזה צד שתסתכל על זה, זה עדיין לא הגיוני", היא אומרת בהתרגשות, שהבריקה את עינינו עד דמעות.

אם רק היינו יכולים להיכנס ללב אלמנה, לחוש ולהבין את הרוחב ועומק החלל שנוצר שם אחר אובדן בעלה, אם רק היינו יכולים להבין את מצבה העגום בהתנהלותה היום יומית, מעבר לחוסר הביטחון ולתחושת הבדידות מאז האובדן של יקירה, היינו יותר מבינים את הצורך להחזיק ולאמץ את החלק החשוב הזה. לא עלינו ולא על אף אחד מישראל, שלא נחווה חלילה אובדן ושכול, אבל רק מי שהיה שם וחווה את קולות השמחה וההתרגשות שלהן, כן יכול לומר שהצליח מעט ממש, לראות את הקולות.

 משה רבי

בית וגן, ירושלים