כשהיא הגיעה למשרד של יד אליעזר, היא כבר ראתה את יוסי הולך ונשמט לה מבין האצבעות.
יוסי בן 17. המשפחה עוברת תקופה מורכבת של מחלה ומתחים בין ההורים, והקושי התחיל לתת בו סימנים: הלימודים הידרדרו, התפקוד נפגע והופיעו סימנים של מצוקה נפשית והתנהגות כפייתית.
אמא שלו פחדה לאן זה עוד יכול להגיע. המציאות בבית לא עמדה להשתנות. אם אי אפשר להוציא את יוסי מתוך הקושי, צריך לתת לו כלים להתמודד איתו.
בנוער בסיכון, טיפול מקצועי בזמן יכול להיות מציל חיים. אלא שהצורך גדול ומספר המקומות ב"למרחב", המכון לטיפול רגשי של יד אליעזר, מוגבל.
ליוסי נמצא מקום. אבל גם אז הדרך לא הייתה פשוטה.
בהתחלה היה קשה להגיע אליו. יוסי היה סגור ולא מיהר לתת למטפל להתקרב. המטפל התייעץ עם הצוות המקצועי, ויחד הם התאימו את הדרך אליו. לקח זמן לבנות אמון. רק אז היה אפשר להתחיל לעבוד.
ובסוף כל פגישה יוסי חזר לאותו בית.המחלה נשארה. המתחים נשארו. הדברים שהכאיבו לו לא נעלמו. לא היה אפשר לשנות את כל מה שקורה סביבו. היה אפשר לעזור לו לא לקרוס תחתיו.
עם הזמן אמא שלו התחילה לראות את ההבדל. יוסי חזר לתפקד, הביטחון התחזק והוא הצליח להתמודד טוב יותר עם המורכבות שסביבו.
במשפחה מסכמים את השינוי במשפט אחד "הילד קם על הרגליים וחזר לעצמו."
לאחרונה אמא שלו שלחה לאחת מנשות הצוות מכתב תודה. היא כתבה "הכלים הרגשיים והכוחות שהוא רוכש במהלך הטיפול הזה אינם מיועדים רק להווה; הם בונים את אישיותו, מעניקים לו חוסן ומכינים אותו בצורה המיטבית לקראת עתידו ובניית חיי הנישואים שלו בעז"ה, מתוך יציבות ובריאות בנפש".
