"כל הילדים החלשים לא יכולים להיות חזנים" המשפט הזה עצר את שירי. הילד שישב מולה חזר עליו בשקט, כמעט כאילו הוא מצטט עובדה."כל הילדים החלשים לא יכולים להיות חזנים."
שירי, חונכת לשילוב הוראה מתקנת בפרויקט שלהבת של מחלקת החינוך ביד אליעזר, כבר שמעה לא מעט משפטים שילדים מביאים איתם מהכיתה. היא גם יודעת שלפעמים מאחורי משפט אחד מסתתר קושי שלם.
במקום להתחיל מיד לתרגל קריאה, היא ניסתה להבין מה בדיוק עומד מאחוריו. האם הקושי הוא בקריאת המילים? בהבנת התפילה? או אולי בעצם הפחד לעמוד מול כל הכיתה?
היא ביקשה מהאמא להקשיב לו כשהוא מתפלל בבית. לא לבחון אותו, לא להעיר על כל טעות, רק להקשיב. לשים לב באילו מילים הוא נעצר, אילו ביטויים הוא לא מבין ואילו קטעים דווקא זורמים לו.
התמונה התחילה להתבהר: הקושי לא היה בכל התפילה. היו מילים שלא הכיר, ביטויים שלא הבין וקטעים שפשוט היו ארוכים מדי עבורו.
מכאן התחילה העבודה. בשיעורים הם פירקו את התפילה לחלקים קטנים, הסבירו את משמעות המילים, שיננו קטעים בעל פה, וחזרו עליהם שוב ושוב, עד שהפכו מוכרים.
אבל מבחינת שירי, העבודה לא הסתיימה שם. "אנחנו לא עובדות רק עם הילד" היא מסבירה. "אנחנו עובדות גם עם הסביבה שלו" היא שוחחה עם הרב, כדי למצוא את הדרך שבה יוכל להצליח באמת.
ביחד הם הגיעו לפתרון. במקום להוביל את כל התפילה, הילד יהיה חזן בקטע אחד – קטע שכבר שלט בו והרגיש בטוח לקרוא.
לכאורה זו הייתה התאמה קטנה, מבחינת הילד, זו הייתה הזדמנות גדולה. בפעם הראשונה הוא לא עמד מול הכיתה כשהוא חושש לטעות, הוא עמד מולה מתוך ידיעה שהוא יכול.
ברגעים כאלה, מסבירה שירי, קורה משהו גדול יותר מהתקדמות בקריאה. הילד מגלה שהוא מסוגל, הכיתה מגלה שהוא מסוגל, וגם המבוגרים סביבו מתחילים להסתכל עליו אחרת.
זו הסיבה שבפרויקט שלהבת ההוראה המתקנת אינה מסתיימת בדפי עבודה ובתרגול קריאה. המטרה היא לא רק שילד יקרא טוב יותר, המטרה היא שהוא ירגיש שייך, שיהיה לו מקום בכיתה. ושגם הוא יחווה את הרגע שבו הוא עומד מול כולם. לא כילד שמתקשה, אלא כילד שמצליח.
לפעמים, הדרך לשם מתחילה במילה אחת שלא הצליח לקרוא, ולפעמים היא מסתיימת ברגע קטן, שבו כל הכיתה מקשיבה לו.
