בזמן שכולנו חגגנו בשמחות, בעלה של ש' צילם אותן. הוא צלם מגנטים, האיש שתופס את הרגעים היפים של החיים. אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר.
300 ימי מילואים. שנה וחצי בעזה, חצי שנה בצוריף.
בזמן שהוא שמר עלינו בבוץ ובקור, העסק שלו פשוט דעך.
המצלמה נשארה בתיק, האירועים בוטלו,
והפרנסה של משפחה עם שלושה ילדים נגדעה,
הוא חזר הביתה לניצחון צבאי, אבל להריסות כלכליות.
המשרד שלנו מוצף במכתבי תודה, אבל המכתב של ש' תפס אותנו חזק:
"כשעטפתי את הילדים בפוך האיכותי שלכם, הרגשתי שמישהו סוף סוף עוטף אותנו חזרה. "המעיל הזה הוא לא רק בגד – הוא הידיעה שההקרבה של בעלי לא נשכחה."
אנחנו לא מאמינים ב"לתת רק כדי לצאת ידי חובה".
אנחנו מאמינים שמגיע להם הכי טוב שיש.
השמיכות הכי מחממות, המעילים הכי איכותיים והכרבוליות הכי מפנקות.
הלוחמים שלנו ומשפחותיהם נתנו את הלב שלהם בשבילנו.
המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה להחזיר להם חום – באיכות ללא פשרו
ממשיכים לחבק!
יחד אתכם ממשיכים לתת את הכי טוב שיש.
