על השולחן במשרד חיכה לנו השבוע מגש מאפים. לצדו היה מכתב קטן:
"עבור השליחים הנפלאים של ארגון יד אליעזר.
התנור שלכם עובד מצוין. מכונת הכביסה ממש לעניין.
רצינו להביא לכם לטעום גם איך מרגיש כשהבית מושלם."
קראנו את המכתב, ואז שוב.
את המאפים האלה אפתה אמא שעלתה לישראל בלי משפחה שתוכל לעזור לה ברגעים הקשים. בעלה מתמודד עם מחלה נפשית, והיא מגדלת את הילדים כמעט לבדה.
כמה מהילדים שלה סובלים מאלרגיות מסכנות חיים. בבית שלהם אי אפשר להזמין פיצה כשאין זמן לבשל, אי אפשר לקבל עוגה מהשכנה, ואפילו כריך מהמאפייה הוא לא פתרון. את רוב האוכל היא חייבת להכין בעצמה, בבית, עם רכיבים שמתאימים לילדים שלה.
יום אחד התנור התחיל לקרטע. לפעמים הוא נדלק, לפעמים הוא כבה באמצע. כל ארוחה התחילה בשאלה 'האם הפעם התנור יחזיק מעמד?' כאילו שזה לא הספיק, גם מכונת הכביסה הפסיקה לעבוד. הבגדים הלכו והצטברו, הכביסות חיכו. הבית פשוט נעצר.
כשהפנייה הגיעה לצוות של יד אליעזר, היה ברור שלא מדובר רק בשני מכשירי חשמל שהתקלקלו. בלי תנור אי אפשר היה להכין לילדים את האוכל היחיד שהם יכולים לאכול בבטחה, ובלי מכונת כביסה, כל יום שעבר רק הגדיל את העומס בבית שגם כך התמודד עם לא מעט.
באותו רגע התחיל החלק שלנו: היה צריך להבין במהירות מה בדיוק חסר למשפחה, למצוא תנור ומכונת כביסה שיתאימו לצרכים שלה. לתאם את הרכישה, את ההובלה ואת כל הפרטים שבדרך. ולדאוג שכל מה שהאמא תצטרך לעשות הוא לפתוח את הדלת כשהמשלוח יגיע.
תוך זמן קצר התנור ומכונת הכביסה החדשים כבר עמדו בבית.
בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן היא הכניסה את תבנית הלחם לתנור. הפעם הוא לא כבה, הלחם נאפה עד הסוף. במקביל מכונת הכביסה החדשה כבר הסתובבה בחדר השירות. מכונה אחת הסתיימה ועוד אחת התחילה. ערימת הבגדים שהצטברה במשך ימים התחילה סוף־סוף להיעלם.
באותו ערב הילדים אכלו לחם שהיא אפתה. הבגדים חזרו נקיים לארונות. והבית פשוט… חזר לעבוד.
כמה ימים אחר כך הגיע אלינו מגש המאפים.
אלה היו המאפים הראשונים שנאפו בתנור החדש. לצדם הייתה שורה אחת שלא הצלחנו לשכוח "רצינו להביא לכם לטעום גם איך מרגיש כשהבית מושלם."
המגש כבר התרוקן, המכתב נשאר איתנו.
