בעלה של מאירה חייל קרבי.
כבר שבועות שהוא בגזרה. עזה. סכנה זה חלק מהלו"ז שלו.
והיא?
מאירה?
בגבול מסוג אחר. גבול ההישרדות. גבול האומץ. גבול הקיום.
דירה של 30 מ"ר. שלושה ילדים. הרביעי בדרך.
עליית גג שהיא בעצם תא שינה. מדרגות עץ שבנה בידיים.
מטבח בלי תנור. אין מקום.
אין גם כסף.
(כן, הבאנו לה טוסטר. וגם מכונת כביסה. כי לא היה.)
החגים מגיעים.
בזמן שכולנו מתכננים מנה ראשונה, מאירה שואלת שאלה פשוטה:
"מה אני אעשה עם 60 ש"ח בארנק, וילדים רעבים?"
לא תפריט. לא מפה יפה. לא סט כוסות. לחם. עוף. קצת ירקות. זה הכול.
והוא? החייל שלה?
הוא בטח כרגע במשמרת.
הוא שומר על המדינה.
ומי ישמור עליהם?
זאת לא חובה להיות גיבור.
צריך לפחות להיות בן אדם…
לא נשאיר את אפרת לבד.
*לא בשבת. לא בחג. לא אף פעם.
