על נתינה שאין לה גבולות: סיפור מרגש ממשרדי יד אליעזר

מאיר היה מוכר ליד אליעזר כאדם בעל לב זהב שידו פתוחה לסיוע ולנתינה. מעולם לא היה בעל נכסים רבים, אך בערבי חגים או בסתם יום של חול השתדל להעביר תרומה לנתמכי יד אליעזר.

בתוקף עבודתו היה בעל קשרים רבים באחד ממשרדי הממשלה. לעיתים, כשנתמכי יד אליעזר סיפרו על התנגשות עם אותו גוף ממשלתי, הוא נחלץ לעזרתם של חסרי הכל שידעו שיש להם ידיד טוב בעל עוצמה וקשרים. מאיר סייע ועזר לרבים בדרכו החמה של נתינה פשוטה ושקטה.

הוא עצמו חי חיים טובים. אישה. בת. עבודה מסודרת. חי בדירה משלו בטוב ובנעימים. כשמלאו לביתו תשע עשרה שנים היא אובחנה כסובלת ממחלת האנורקסיה. חודשים של טיפולים נפשיים, פגישות עם תזונאיות ואנשי מקצוע, אך מצבה של הבת לא השתפר. מאיר הבין שהוא חייב להתגייס בשביל להציל את חייה של ביתו, ששקלה אז 19 קילוגרם.

בעצת עמותת פעמונים הוא מכר את ביתו והשקיע את כל הונו בטיפולים פרטיים יקרים מאד ומאסיביים מאד. טייל עם הבת למסעדות גורמה יקרות במטרה לדחוף אותה לאכול ולו מעט, ישב מולה יום ולילה עם כפית תה ובתוכה פירורי ביסקוויט.

כשחברות אחרות מהמחלקה שווקו חיים, הצליחה הבת להשתקם. היא החלימה, נישאה ואף ילדה שני ילדים. "היא קיבלה את חייה, אני נקברתי" מספר מאיר. כיום הוא פנסיונר, שנים רבות עבד בעבודה מסודרת, רכש דירה, חסך קצת. כעת הוא שקוע עד הצוואר בניסיון לשרוד את היומיום. משלם שכירות מנסה להחזיר את החובות שהצטברו. לא הסיר את חסותו מהבת. מידי חודש משלם עבורה דמי שכירות וממשיך לעזור ולתמוך.

מאיר מגיע ליד אליעזר מן הצד השני של השולחן. ביד אליעזר מכירים את טוב ליבו, את נשמתו. מנסים לסייע לו אך לא תמיד ניתן.

"אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשואה" מצטט לי מאיר את הפסוק מתהילים. אפשר לקרוא את הפסוק גם אחרת, מסביר: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו – תשועה". מי שאין לו, מי שמכיר את החסר, דווקא הוא יוכל לסייע ולתת תשועה. אני חושבת על מאיר, שיודע וידע תמיד לתת, גם כשהיה. גם כשאין. תוהה לעצמי על סודה של נתינה.

תרמו עכשיו