אנחנו אוהבים לעזור, אבל קשה לראות כמה העזרה שלנו קריטית

אנחנו אוהבים לעזור, אבל קשה לראות כמה העזרה שלנו קריטית

הוא היה ילד רגיל בבית הספר. ילד טוב, מבית טוב, עם בגדים קצת ישנים וחיוך קצת ביישן. אבל כשהגיעה התחרות הגדולה הוא ניצת פתאום: הוא ביקש מהמורה לעזור לו עם הנקודות הקשות, כתב סיכומים וויתר על הפסקות. הוא לא היה מספיק מוכשר כדי להגיע למקום הראשון, אבל בכל זאת זכה במקום השלישי המכובד מאוד.

הפרס היה סט ספרים נאה. נחשק אפילו. אבל כשנגמרה המסיבה ונגמר הטקס הוא ניגש למורה שלו, החיוך הביישן מסתתר בזוויות הפה.

"אה – " הוא אמר, והמורה נפנה אליו במחווה מפרגנת הראויה לתלמיד המצטיין.

"אה", פתח שוב הילד, במבוכה, "אני – זאת אומרת – אתה יכול לעזור לי? אפשר אולי להחליף את הסט שקיבלתי ב – אה – בכסף שהוא שווה?"

לרגע שתק המורה. אחר כך הניח יד על כתפו של הילד והוביל אותו למקום שקט בפינת האולם.

"בשביל מה אתה צריך כסף?" שאל בעדינות, מקווה שהילד לא יתקפל פתאום.

"כי – אני – " הילד נאבק עם עצמו, "פשוט – רציתי לקנות לאחותי אפרסק."

"אפרסק", חזר המורה.

"כן. וגם נקטרינות. פשוט – אתה מבין – החברות שלה, הן מביאות לפעמים לבית ספר חוץ מהלחם גם פרי, נגיד משמש או אפרסק, ואחותי, היא נורא רוצה לדעת מה הטעם של זה, וגם להביא פעם אחת לכיתה שלא יראו שלה תמיד אין. ואני רוצה לעזור לה כדי שהיא תשמח".

המורה נכנס קצת פנימה לסיפור, וגילה משפחה חסרת פרוטה. הבן הגדול כבר נפלט מהמסגרת ובערבים היה יוצא כדי לעזור ולחפש דרך להביא קצת כסף הביתה, וההורים וילדים האחרים נאבקים על עצמם. על עתידם. על הנורמליות שלהם.

המורה פנה אלינו ביד אליעזר ובקש תרומה עבור המשפחה. שמרנו על פרטיות המשפחה ולא ספרנו למורה שאנחנו כבר מכירים את הילד החמוד ואחותו. מקורו של הסנדוויץ' שהילדה – ואחיה – לקחו לבית הספר היה בסיוע שהענקנו להם במסגרת פרויקט חלוקת סלי מזון. גם לאח בסיכון הוצמד חונך והיום מצבו טוב בהרבה.

אנחנו אוהבים לעזור, אבל תמיד קשה לראות מזוויות נוספות עד כמה העזרה שלנו נחוצה.

תרמו עכשיו